כניסה למערכת ניהול

כניסת משתמשים לאתר

הבלוג של סבתא תל אביבית

 
״אז היא תבכה קצת..״ אומרת בטי הגננת במבטא צרפתי מתנגן אך תקיף ואני מסכימה איתה בלב שלם. אכן, כך צריך לחנך ילדים! לשים להם גבולות, לגרום להם להבין שלא הכל הולך כמו שהם רוצים.אלא שאני רק הסבתא, ואת הגבולות צריכה האמא לשים. לא ככה? אותי הנכדה המתוקה שלי צריכה לאהוב אהבה נקייה מכעסים, ממגבלות ומאיסורים. אצלי הכל מותר,אצלי יש מגירה מיוחדת במטבח מלאה בממתקים לא ממש בריאים, אבל מזה טעימים עבור הנכדות ובמקרר תמיד יש שקיות אדומות עם חמישיות ארטיקים קטנים ודביקים. אצלי אפשר לראות את ערוץ ״לולי״ בלי הגבלה,ואפשר לקפוץ על המיטה הגדולה כאילו הייתה טרמפולינה, במשך שעה שלמה בלי הפסקה. ( כלומר זה משהו שרק מיכאלה יכולה..) ואני לא משאירה את הנכדה שלי בת העשרה חודשים לבד בוכה בפעוטון החדש, נתונה לחסדיה של איזו גננת שאני בקושי מכירה גם אם היא דקת גזרה ויש לה מבטא צרפתי בולט.נקודה.
נכון שמבחינתי דווקא שתי התכונות שצויינו לעיל היוו את הגורם המכריע לבחירה בפעוטון Bébé.אבל עבור תם, האמא הצעירה ההכרעה לא היתה פשוטה. אחרי סקר אינטרנטי מקיף, קבלת חוות דעת מכל מיני חברות שכבר עברו את השלב הזה ואיסוף כל הפתקים שניתלו על העצים במהלך אוגוסט ופרסמו גן זה או אחר, הצטמצם המבחר לשניים. שניהם אטרקטיביים באותה מידה, לכל גן חסרונות ויתרונות. אני באמת אהבתי יותר את Bébé. למה? כי חשבתי שתהיה לי הזדמנות לשוב ולתרגל את הצרפתית שלי, ושיהיה נחמד לשמוע את דני הקטנה אומרת בונז׳ור במבטא מדוייק..ו..כמובן מדובר בפעוטון שהושקעה הרבה מחשבה בעיצובו, מאובזר במתקנים ובצעצועים מותאמים לגיל הרך,קירות צבעוניים וסדר יום מובנה. ואילו הפעוטון השני, אעפס.. כלומר לא היה לי שום דבר רע להגיד עליו חוץ מזה שהגננת דיברה עברית במבטא ישראלי רגיל ושהיא היתה רזה מדי, אז אמרתי שמשהו לא מרגיש לי טוב. ממתי אני בכלל נסמכת על תחושות והרגשות? מעולם לא הייתי חזקה בצד הזה של האינטואיציה הנשית המפורסמת, אלא שתם להפתעתי דווקא נאחזה בטיעון הזה: ״אני סומכת על תחושות הבטן שלך אמא.." אמרה ואני שאף פעם לא סמכתי על תחושות הבטן של עצמי נבהלתי והתחלתי לסנגר על הגן השני, בקול רפה אומנם אבל בהחלט העליתי נקודות לזכותו.. אך הפור נפל: Bébé הנה דני מגיעה.
וכך, בראשון לספטמבר, בדיוק במלאת לה עשרה חודשים, התייצבה דני הקטנה – Danny, la petite fille (נסו להגיד את זה במבטא צרפתי ותבינו למה התכוונתי)  ליומה הראשון בפעוטון ביחד עם אמא תם. ״איך הולך?״ אני בודקת אחרי כשעה, ומקבלת דיווח שהכל נהדר. דני ״עפה״ על המשחקים (בלשונה של תם) , על הגננות, על בריכת הכדורים ויש לה אפילו חברה קטנה-שרון ממנה היא חוטפת את כל הצעצועים.. הבעיה התחילה כשתם רצתה להשאיר אותה שם לבד לכמה דקות.הקטנה פרצה בבכי קורע לב וסירבה להניח לתם ללכת. היא נרגעה אומנם די מהר כשהבינה שאמא תם נשארת, והמשיכה ״לעוף״ על המשחקים רק שליתר בטחון עשתה זאת ביד אחת בלבד בעוד ידה השנייה אוחזת בחוזקה בשמלתה של אמה. הדבר חזר על עצמו גם ביומיים הבאים וכך נקראתי אני לדגל. ההנחה של תם היתה שממני יהיה לדני יותר קל להפרד, מה שהוכח כשטות מוחלטת שהרי הילדה כבר אוהבת אותי לא פחות.. כלומר כמעט כמו..בקיצור היא אוהבת אותי כמו סבתאשלה.וכך,כל נסיון שלי להעביר את דני לידי הגננת הצרפתייה שלנו נתקל בהתנגדות מלווה בבכי באוקטבות גבוהות למדי, מה שגרם לי למשוך אותה מיד בחזרה ולהבטיח לה שאין לה מה לדאוג ״סבתא לא הולכת לשום מקום״.אז לזמן קצר נחתי על זר הדפנה הקטן אך מהר מאוד מיציתי את כל אוצר המילים הצרפתי שלי,ואחרי שהולכתי את דני, או נכון יותר היא הוליכה אותי הלוך ושוב אין ספור פעמים ואחרי שהבנתי שבמקום הזה אין כסא שמכיל את ישבני ושהמזגן לא עובד כי לבטי בכלל קר והיא מסתובבת עם סוודר, שאין מכונת קפה וגם לא טלוויזיה, אבל יש ילדים קטנים ש.. בקיצור התחלתי לחשוב שבטי אולי צודקת. אז היא תבכה קצת, מה יקרה? החיים, דני אהובה שלי,הם לא תמיד מה שאת רוצה, וככל שתקדימי להבין זאת כך ייטב לך.. ולי..
וכך, חמושה בתובנה החדשה אני מנצלת את ההזדמנות הראשונה שדני עסוקה בנסיון למשוך מידה של שרון את הספרון שנתנה לה רגע קודם, וחומקת החוצה תוך שאני מסננת בקול סמכותי ש:״סבתא עוד מעט חוזרת..״
בבית קפה מסריק שבפינה יש מוזלי נפלא, ושעה שאני מערבבת את הפרות הטריים עם הדבש והיוגורט אני שולחת לתם מסרון: ״הילדה בגן..להמשך טיפולך״. ואז מתפנה בנחת לבדוק מה חדש בפייסבוק ובאינסטגרם, ולעלעל בעיתונים.. שהרי זה עיקר הכייף בלהיות סבתאשל. שאפשר להזדכות על הרכוש היקר ולחזור לחיים שלך בכל רגע נתון . כלומר כמעט..